בתוך עומס החיים אני משתדלת לעצור לפעמים ולכתוב. לפני מספר שנים התחלתי לשתף אנשים בשירים, בהגיגים בתובנות הכתובות. אלתרתי רשימת תפוצה המורכבת מחברות, מרצות, שכנות ומשפחה – ואיכשהו, בלי להבין איך, הייתי מקבלת דרישות שלום ותגובות מיותר ויותר אנשים שאני מכירה ושאני לא, קרובים מאד ורחוקים לגמרי, שגרמו לי להבין שאם שולחים את הטקסטים הלאה, יש בהם איזו בשורה, איזו מתנה.
בערב פסח האחרון לא כתבתי, היה עמוס מידי וכמה שניסיתי – לא היתה לי השראה. ככל שהתקרב החג קיבלתי מיילים, אסמסים ושיחות טלפון, עם בקשה לשיר שיכניס לאווירה, שייתן טעם בחג. מכל מיני מקומות לא צפויים שמעתי שנשים מחכות לשיר, צמאות למילים שישיבו את הרוח.
ופתאום הבנתי שהצורך שלי לכתוב לא נופל מהצורך שלכן לקרוא, והחלטתי לקחת את הפרסום החובבני במייל ובסמס צעד אחד קדימה.
כך נולד הבלוג שלי, ובעזרת ה' יתברך, זה הקטן – גדול יהיה.
תמשיכו לעקוב, יהיה פה מלא וממלא.
אשמח בשיתוף, בתגובות ובהדהודים, ובלע"ז – תנו פידבק 🙂