אתמול, אחרי שסיימתי לצחוק מכך שנכנסתי לסטטיסטיקה של אנשים שנפצעים בדרך לממ"ד
(רצתי להביא את הילד שלי ששיחק בחוץ, וילד מבוהל זרק עלי קורקינט…),
ואחרי שכבר חזרנו הביתה
(כי לנו אין ממ"ד והתנחלנו בבית של אחותי, כהרגלנו בקודש גם בלי קשר לאזעקות:)),
ואחרי שכבר התחילו לרוץ מחשבות לגבי 'באמצע מה, ואיפה תתפוס אותי האזעקה הבאה',
נזכרתי בשיר הזה.
כתבתי אותו לפני כמה שנים טובות, בזמן של מבצע "עמוד ענן", כשהגעתי מירושלים (בה למדתי באותה תקופה) לתפרח. אבל אין מתאים ממנו גם לעכשיו.
אז נכון שכבר הכריזו על הפסקת אש, אבל אצלנו כבר יודעים שכמו שבהפסקת אוכל אוכלים, כך בהפסקת אש יורים אש…
והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
בלתי מנוצח
הדרך הביתה מלאה
ברכבים של צבא
וחיילים
ומשמר הגבול
משוטט
בכל מקום
וקול צופרים
ואזעקה
וזעקה
ודממת מוות
הדרך הביתה עמוסה בטנקים
ומשאיות
ורסיסי מתכת
וזכוכית
ורחובות שוממים
ומקלטים מוארים.
באויר הקר של תפרח
מנשבת רוח של ייסורי נפש
ממרקים
של טהרת הלב
וקרבת השם
והשענות מוחלטת עליו
יתברך.
האויר הקר של תפרח
צלול
וזך
ובלתי מנוצח.
מטא: אתמול, אחרי שסיימתי לצחוק מכך שנכנסתי לסטטיסטיקה של אנשים שנפצעים בדרך לממ"ד