איך זכיתי בפיס בלי למלא כרטיס הגרלה? הפוסט שהתחייבתי לכתוב

 

"אולי זה יעניין אותך", אמרה לי שכנה יקרה והגישה לי דף ובו "קול קורא" – המזמין נשים ונערות דתיות לנסות את כוחן בכתיבת מאמר הגותי בנושא "כח המילה". כשחזרתי הביתה שוטטתי קצת ברשת כדי להבין יותר פרטים וראיתי כי חיבורים רבים כבר נשלחו למערכת על ידי מורות ומרצות, רבניות וסופרות ומי לא. הנחתי את הדף בצד בהבנה שקטונתי מכדי לזכות.

יומיים לפני מועד סיום התחרות החלטתי שאני צריכה לכל הפחות לנסות, מקסימום – לא אזכה. אבל לכתוב לא יזיק. "ואם ה' רוצה להביא לי 25000 ש"ח ככה?" שכנעתי את עצמי. אז ישבתי וכתבתי, ומחקתי ועיבדתי ושיניתי והוספתי ודייקתי והשלמתי ושלחתי בדואר 24. ועברתי הלאה לנושא הבוער יותר שעמד אז על הפרק – לידת בתי אביגיל.

הלידה וכל הכרוך בה השכיחו ממני לגמרי את המאמר ההוא, אבל באחד מן הבקרים של חנוכה, כשבוע לאחר הלידה מצלצל הטלפון: "שלום מדברת אסתי ממפעל הפיס…". בקיצור, המאמר זכה בתחרות, אמנם במקום האחרון, אבל גם זה כייף גדול, במיוחד לאור העובדה כי קיבלתי פרס ע"ס 5000 ש"ח. (מתנה ללידה:))

ביום שישי האחרון חגגתי שנה לטקס חלוקת הפרס (אני זוכרת היטב, כי זהו תאריך יום ההולדת של אחותי האהובה), ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לשתף פה במאמר החשוב (למי שזוכרת – בעמוד ה"אודות" התחייבתי לספר לכן על כך).

קצת ארוך, אבל (בנימה אוביקטיבית לגמרי) – שווה קריאה.

 

קחו עמכם דיבורים

ידועים ומפורסמים דברי רש"י על המילים[1]: "לזאת ייקרא  אשה כי מאיש לוקחה זאת" – "לשון נופל על לשון. מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". והרי הדברים פשוטים – אם בריאת העולם היתה בלשון הקודש שקדמה לו, הרי ששפה זו הינה בעלת חשיבות אין קץ, בכל תג ותגיה ואות מאותיותיה, וכמובן כי כל שורש משורשיה, כשמו כן הוא – מהווה שורש לאילן רב פארות היונק את חיותו מכוחו, ובכל ענף מענפיו ישנם הכוחות הטמונים בשורש.

שורשם של דברים

בבואנו לגעת בכוחה של המילה, עלינו לרדת לשורשה ולדעת כי כוחה של המילה טמון בה עצמה, היינו במילה "מילה", ששורשה בלשון הקודש – מ.ל.ל. משמעות השורש מ.ל.ל הוא מצד אחד מילה ודיבור[2], ומצד שני מעיכה[3] – ושתי משמעויות אלו קשורות זו בזו. טרם נבחן כיצד, נתבונן  ב"מילה" נוספת אשר שורשה הוא: מ.ו.ל. לשורש זה, ישנה משמעות דומה לשרש מ.ל.ל. והוא  – כריתה, חיתוך וכדו'. וכן בלשון הקודש מילים נוספות במשמעויות דומות, כגון בתהילים[4]:  "…בשם ה' כי אמילם" – ומפרש רש"י – 'אכריתה, כמו ימולל ויבש'.

גם כאשר נתייחס למילים נוספות בלשון הקודש הקשורות לשדה הסימנטי של "מילה" נראה כי הן מבטאות רעיון דומה: דיבור הוא מלשון אמירת דברים, ומנגד מלשון הדברה – השמדה, או דברות – שליטה, מנהיגות והכנעה.  גם את הטיית המילה "הגדה" – מפרש רש"י[5]: "דברים קשים כגידים", שינון הוא מלשון חזרה בדיבור וגם מלשון חידוד  וחדות, ועוד דוגמאות לרוב.

נמצאנו למדים כי הדיבור והמילה בזוויות רבות נושאות בתוכן מטען כוחני רב, ניתן אפילו לראות בהן כלי מלחמה ממש, דרכן ניתן להשמיד, להכניע, להנהיג, להכרית, למעוך ועוד. ואם כן הוא הדבר במשמעותן המילולית, הרי שללא ספק זהו גם עניינן המהותי.

רוח ממללא

כאשר מתארת התורה את יצירת האדם, נזר הבריאה, היא כותבת כך[6]: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", את המילים "לנפש חיה" מתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", היינו: רוח מדברת.  תמצית מהותו של האדם, היא יכולתו לדבר, למלל, למלמל, לומר ולהגיד. ניתן להסתכל על מהות זו, כפעולה חיצונית של תקשורת, הייחודית לבני האדם, אולם רובד עמוק נוסף יש כאן, בו נתמקד.

"את תחילתו של הפסוק הנ"ל מבאר בעל התניא[7] על פי דברי הזוהר הקדוש: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח", כלומר, תוכו ופנימיותו של האדם הוא חלק אלוק ממעל ממש, כפי שהאויר הנמצא בתוככי בלון מנופח, הוא אויר מתוכו ופנימיותו של זה אשר נפח לתוכו.

ואם נשלב את שני חלקי הפסוק גם יחד, נראה דבר מופלא – מהותו הפנימית של האדם, אותה העניק לו ה' יתברך מתוכו – היא יכולת הדיבור. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בדיבור – "ברוך שאמר – והיה העולם[8]" ואנו, ממשיכים את אותו קיום גם כן בדיבור, כמאמר הנביא: "כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמיים וארץ לא שמתי[9]".

הדברים מבהילים ומחייבים, הקדוש ברוך הוא העניק לנו כביכול את הכלי בו השתמש הוא לצורך בריאת העולם, ו"זה לעומת זה עשה האלוקים[10]" – אותו כח של בנייה ויצירה, יכול להיות הכח המחריב ומרקיב  את העולם כולו, וכפי שאמר שלמה המלך בחכמתו[11]: "מוות וחיים ביד הלשון" ומבאר בעל המצודות דוד:"בכח הלשון מסור החיים והמוות".

כמובן שהדברים אמיתיים הם לא רק מצד הרעיון והאידאה הנשגבה שבהם, אלא ניתן לראות כי הם תקפים בעולם המעשה וההלכה, דוגמא לדבר- על ידי ברכות הנהנין הנאמרות בפה בלבד, ובלי צורך בעשיית מעשה נוסף – הופך היהודי מאכל מאסור לו באכילה, למותר לו, כמו כן בענייני נדרים והתרת נדרים ועוד.

האמנתי כי אדבר

הפסיכולוגיה המודרנית מרבה לדבר על "אמונות מגבילות" – תפיסות עולם שונות בהן אנו מאמינים, ולהן השפעה מרובה על חיינו. אמונות מגבילות קיימות בכל תחומי החיים, איש איש על פי הנתיב אותו סלל לו ה',  על פי חוויותיו מינקות ועד בגרות, על פי התרבות על ברכיה חונך ועוד. קשה עד מאד לנפץ אמונה חזקה המושרשת בתוככי ליבו של האדם. למשל, אדם המאמין בלב שלם כי חיי זוגיות הם כאב מתמשך, יתקשה עד מאד ליצור זוגיות בריאה ומאושרת, לחילופין – אדם המאמין באמונה שלימה כי נישואין הינם מקור האושר והשמחה – יפעל בכל כוחו להשגת מטרה זו, ובדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו ויזכה הוא בס"ד להגשים את מטרתו.

דווקא בשל ההשפעה הרבה של אמונות אלו על האדם, חדשים לבקרים נכתבים מחקרים ומאמרים בנושא, כאשר כל אחד מהם מנסה להביא את הבשורה הגואלת אשר תגלה את הסוד לניפוץ אמונות מוטעות והרסניות, ולרכישת אמונות טובות, יציבות ומחזקות שיובילו ליצירת מציאות רצויה ומאושרת. זכינו ואנו חלק מאותו עם שלו נתן ה' תורת אמת, וחיי עולם – הרלוונטיים לכל דור ודור ולכל שינויי התפיסות והעיתים, נטועים ומושרשים עמוק בתוכנו, כך שלא מפתיע לגלות כי גם בנושא זה, של שירוש אמונה מוטעית והשרשת אמונה אמתית ופותחת, ישנה לנו עצה פשוטה  אותה ניסח דוד המלך ע"ה בשלוש מילים בודדות המקפלות בתוכן נצח: "האמנתי כי אדבר" – על ידי דיבורים של אמונה, נזכה להגיע לאמונה.

נכונים הם הדברים לגבי כל אמונה מן האמונות אותן אנו מעוניינים לרכוש, אך מדוייקים הם ביותר לגבי שורשן של כל האמונות כולן – האמונה בה' יתברך, בטובו ובחסדו, באהבתו הגדולה את ישראל ובהיותו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. וכפי שכותב זאת בעל ה'נתיבות שלום'[12], הרה"ק מסלונים: "כמקובל מצדיקים העצה הנמרצת כסמא דחיי היא לחזור תמיד את יסודות האמונה בפה[13], וערב ובקר וצהרים להשיח בי"ג עיקרי האמונה. וכמו שהבאנו מאמרם לעיל על הפסוק אבדה האמונה נכרתה מפיהם, האמונה אבדה מחמת שנכרתה מפיהם, שאינם חוזרים בפיהם אמונה. והאמנתי כי אדבר, האמונה חזקה בי כי אדבר בה תמיד". עכ"ל. על פי דבריו הקדושים נראית בבהירות גדולה עוצמתה של המילה, וכוחה, בהיותה פועלת על פנים פנימיותו של האדם, ומסוגלת לשנות בו את יסודי תכונות נפשו, להתירו מכבלים שאסר בהם את עצמו ולאסור את נפשו בעבותים לקרנות המזבח – מקומות קדושים ומרוממים, אשר ביכולתם להעלותו מעלה מעלה בכנפי נשרים אבירים.

הקול – קול יעקב

אצל אומות העולם נמדדת איכותו של האדם על פי פועלו והישגיו – "הידיים – ידי עשיו[14]", לעומת זאת כוחו של עם ישראל הוא בפיו, הנביא ישעיהו מכנה את ישראל בשם 'תולעת[15]', והמדרש[16]  שואל: "למה נמשלו ישראל לתולעת"? ועונה: "מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה". כלומר, כוחנו אינו בידיים, כוחנו הייחודי הוא בהיותנו מתחברים לאותו כח שקיבל אדם הראשון מה' יתברך, ואותו אימצו אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, עד אשר הפך הוא לכלי אומנותם – "הקול קול יעקב".

אנו, כנשים זכינו לכח הזה בעוצמה כפולה ומכופלת: "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים[17]"  – בתוכנו מושרש היטב אותו כח של דיבור ושל שיחה. ושיחה זו, מה טיבה? יכולה להיות היא ריקה ובטלה, מאוסה ולעוסה, וכפי שמפרש המאירי על משנה ה' במסכת אבות[18], שההבדל בין שיחה לדיבור הוא ששיחה היא דיבור סרק, כמו שיח שאינו מוציא פירות. לעומת זאת, במסכת ברכות[19]  מובא בשם רבי יוסי ברבי חנינא: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב[20]" – ואין שיחה אלא תפילה. עד כאן. היינו שלשיחה ישנה משמעות נשגבה וטמירה של תפילה.

ובשורה יש ביישוב הסתירה המוצגת לכאורה בין הפירושים, ל"בית יעקב" – אלו הנשים[21], אשר מצד היותן עקרות הבית ואימהות הבנים, עיקר עיסוקן  הוא ב"עקב" – ענייני החומר, ועול הגשמיות, שיכולות הן למשוך אל ראשיתו של אותו 'עקב' את האות י' ומכוחה להכניס אלוקות אל תוככי החומר העב[22].  שיחתן הבטלה יכולה להיות שיחת תפילה[23] – שיחה המחברת אותן ואת עיסוקן הגשמי אל מחוזות גבוהים של רוממות הרוח והנפש.  בהיותן שותפות פעילות ליצירת העולם, בהבאת חיים חדשים לעולם וטיפול בהם,  שהרי "לא תוהו בראה, לשבת יצרה[24]" ראוי היה שתקבלנה תוספת כח של חיים ויצירה – ואותו הכח, כפי שראינו לעייל, טמון באותה "רוח ממללא", אותה נפח ה', יוצר העולם במאמר פיו, בתוכנו.

ופי יגיד תהילתך

לקראת סיום נדרשים אנו לחזור שוב אל שורש המילים ולהזכיר את העיקרון בו פתחנו את המאמר – הדיבור והמילה הם בעלי כח עצום היכול להיות מנותב לכאן או לכאן. בידינו להיות יוצרי עולם או מחריביו, רוכשים אמונות טובות ומשעבדים את כוחותינו להעצמת האמונה בה' יתברך, או חלילה רותמים את כח המילה להרס ואובדן בפרטיות או בכלליות.

העובדה כי המילים בהן בחר ה' לבטא את כח ה"ממללא" שלנו בלשון הקודש, נושאות בתוכן מטען של חורבן לצד מטען של בניין, מהווה זרקור אזהרה לשימוש יעיל ונבון באותו הכח.  כפי שבעולם המעשה, מודעים אנו לסכנה הטמונה באנרגיה החשמלית, ועל כן משתמשים בסייגים וגדרות בכדי לא להנזק ממנה מחד, אך מנצלים אותה כל הזמן לטוב מאידך. כך עלינו לנהוג בהקשר לאנרגית המילה – מוכרחים אנו להשתמש במילים, הרי חיינו אינם חיים בלעדיהן, ומאידך – עלינו לשוב, להעמיק וללמוד את דברינו, את שהעין קוראה, והאוזן שומעת, את שהפה מדבר ואת שהיד כותבת – "כי את כל מעשה,  האלוקים  יביא במשפט[25]".

בידינו לכונן את מערכי הלב שלנו שיהיו מכוונים אל אותה תכלית אלוקית של יצירת חיים, העצמת הטוב המצוי בעולם, הפצתו והרחבתו, ועל ידי שליבנו יהגה תבונות, נזכה כי פינו ידבר חכמות, ו"ראשית חכמה – יראת ה'[26]".

 

[1] בבראשית, ב', כ"ג
[2] וכפי שמבאר בעל המצודות דוד על הפס' בתהילים, ק"ו, ב': "מי ימלל גבורות ה'".
[3] כפי שנכתב בתהילים צ', ו': "לערב ימולל ויבש".
[4] קי"ח, י'
[5] בפירושו לפס': "כה תאמר… ותגיד לבני ישראל" (שמות,י"ט, ג')
[6] בראשית, ב', ז'
[7] ליקוטי אמרים "תניא", פרק ב'
[8] מתוך התפילה
[9] ירמיהו, ל"ג, כ"ה
[10] קהלת, ז', י"ד'
[11] משלי, י"ח, כ"א
[12] חלק א', "נתיבי דעת".
[13] ההדגשות אינן במקור
[14] בראשית, כ"ז, כ"ב.
[15] "אל תיראי תולעת יעקב" ישעיהו, מ"א, י"ד.
[16] תנחומא, פרשת בשלח.
[17] מסכת קידושין, דף מ"ט, עמ' ב'.
[18] פרק א' על המילים "אל תרבה שיחה עם האשה"
[19] דף כ"ו, עמ' ב'
[20] בראשית, כ"ד, ס"ג.
[21] כפירושו של רש"י למילים (שמות י"ט, ג') "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים.
[22] מבוסס על רעיונות שכתב הרב ש"י זוין זצ"ל בספרו "לתורה ולמועדים".
[23] שהרי תפילה, אותיות פתילה. וכשם שהפתילה מחברת בין השמן הגשמי לשלהבת הרוחנית, כן מחברת התפילה בין האדם הגשמי לאלוקותו ית'.
[24] ישעיהו, מ"ה, י"ח.
[25] קהלת, י"ב, י"ד.
[26] תהילים, קי"א, י'.

 

מטא: ביום שישי האחרון חגגתי שנה לטקס חלוקת הפרס, ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לשתף פה במאמר החשוב קצת ארוך, אבל (בנימה אוביקטיבית לגמרי) – שווה קריאה.