הילדות הקטנות במסיבת הסידור שרו ברגש את השיר על אותו נער יתום, רועה צאן, שלא ידע כלום מעבר לאל"ף – בי"ת. יום אחד, ברגע של שברון לב, הוא פנה אל הקדוש-ברוך-הוא ואמר: קח מליבי את האותיות, ועשה מהן אתה את התפילות.
היום צפו בי פתאום מילות השיר הילדותי ההוא, עם הלחן המשתפך. אז נעצרתי והקשבתי.
ופתאום הרגשתי איך כל האלול שלי מתחבא בתוך המילים הישנות.
פתאום הרגשתי גם אני, כמו אותו רועה חסר מילים.
אלול הזה תופס אותי השנה –
עם לב אטום.
ועיניים יבשות.
עם הרבה ידע בראש
והרבה פחות המיה בלב.
אלול תופס אותי עם ערימה ענקית של בקשות לקראת השנה החדשה
ועם לאות מכבידה כל אימת שאני פותחת סידור,
או מבקשת לדבר איתך במילותי.
אני מחכה להשתפכות הלב והנפש,
לצבעים המרגשים של אלול,
לתחושות המרוממות
וכלום.
תוך כדי העיסוק בחומר,
כששרתי את השיר מלא התום ההוא,
הבנתי שגם בליבי שברי מילים
קטעי תובנות
כמיהות שנדחקו היטב פנימה
רצונות כמוסים
בקשות כבויות
שלא מצליחות לפלס להן דרך החוצה.
אני מאמצת את הפשטות של אותו נער,
את הכנות הפשוטה שבמילים שלו
ואני מתחננת מלפניך ריבונו של עולם –
מחר, בתקיעת השופר, (שלא אשמע…)
תעלה את נהמת ליבי
שאינה מתורגמת למילים.
תעלה את תחינתי
שאינה מסודרת כתפילה.
תעלה את זעקותי ותחנוני,
שוועתי וצעקתי
לפניך.
תשמע רק את הקול –
יש בו כבר הכל.
מטא: איך פתאום חזרו אלי המילים המתוקות מהמסיבת סידור ואיך השתמשתי בטיפ מרועה צאן, שומע קול שופר ישמע גם את תפילתי שאינה מתורגמת למילים