פוסט חדש לכבוד ג תמוז
מסר מהרבי מחב"ד
בעוד אחד מן הימים הטובים בלוח השנה החב"די (ברצינות. אם את טיפוס שאוהב שבירת שיגרה כדאי לך לשקול להיות חסידת חב"ד), ארגנה חברתי לחדר (דאז) התוועדות נשית בחדר האוכל של המכללה בה למדנו.
אחת הנואמות בערב המיוחד הזה היתה בת להורים שלוחי חב"ד מהראשונים בעולם, (וסליחה מובכת על כך שאני לא זוכרת את שמה…) והיא סיפרה לנו כך:
ארגון השלוחים העולמי החליט לשמח את הרבי מליאובוויטש (מן הסתם לרגל יום הולדתו – שכמובן, גם הוא נחגג כיום מיוחד) ולהעניק לו מתנה – חוברת עם ציורים שצירו ילדי השלוחים ברחבי העולם, שכאמור היו אז ממש מועטים ומפוזרים.
אותה נואמת, אז ילדה בת ארבע בערך, נבחרה להגיש לרבי את החוברת במו ידיה, עם ילד נוסף.
אני לא זוכרת הרבה מאותם רגעים מרוממים – היא סיפרה – מה שאני כן זוכרת זה שצעדתי במסדרון ארוך ארוך ארוך וחשוך (בפרופורציות של בת ארבע…), בסופו, על יד סטנדר עמד הרבי ולמד.
בהתרגשות גדולה הושטנו לו יחד את החוברת. הרבי התככופף, הביט בנו במבטו העמוק והחודר ושאל באידיש – זה בשבילי? ענינו שכן,
ואז הוא חייך חיוך מואר שאין כמותו בעולם ואמר : תודה רבה מאד!
וזהו.
מאז, כך היא מספרת, בכל פעם שאני צועדת במסדרון ארוך וחשוך, כשעוברת עלי תקופה של קושי ובלבול, והחוברת שביד שלי נראית כל כך קטנונית ולא רלוונטית, אני מזכירה לעצמי, שבסוף המסדרון הזה, בפינה מוארת, מישהו ייקח את תשורתי הדלה, יחייך אלי באהבה אין קץ ויגיד לי בחום: תודה גדולה מאד!
לא צריך להיות חבדניקית כדי להתחבר למסר העמוק והאמיתי שבסיפור הזה. במסדרון הארוך והחשוך הזה יצא גם לי לעבור לא פעם, וגם לך, מן הסתם.
הידיעה כי מעשי אהובים, נחשבים ורצויים, ושמישהו אוהב ממתין לי בסוף הדרך בהערכה גדולה ובחיוך מואר, יש בה כדי לתת אויר לנשימה.
יש בה כדי לזרוק אלומת אור אל תוך החושך.
אז לכבוד יום ההילולה של הרבי שציינו בשבת האחרונה, קחו לכן לדרך את הסיפור הזה.
לחיים!