כנף ועוד כנף

תורה נשית, שיעורי נשים, ספירת העומר, קבלת תורה

הוא ספר עוד יום, ועוד יום ועוד אחד.
ובכל פעם כזאת הוא בירך: אשר קידשנו במצוותיו.
הוא ידע אם היום הוד שבתפארת או מלכות שבחסד,
והיה במודעות גמורה לגבי המידות שכעת מתקנים,
והוא גם מאד השתדל. ראיתי.

ראיתי אותו פוסע יום אחר יום,
מטפס במעלה הר סיני, לזכות לקבל תורה.

ואני? עודני בתחתית ההר,
מביטה בו מתרחק ומתכווץ קצת הלב.
מכל ספירת העומר מכירה את יום העצמאות ואת ל"ג בעומר,
ואין לי מושג מה קודם למה – נצח להוד או הוד לנצח.

בליל שבועות הוא יהיה ער כל הלילה,
וילמד עד כלות הכוחות.
אחר כך הוא יתלהב בתפילת ותיקין וירגיש בחוש את "ורוממנו מכל לשון" –
הוא יחזור הביתה מואר ומותש,
לאחר שקרא את מגילת רות וזכה גם להתפלל מוסף ולקרוא בתורה.

אני מכירה היטב את התחושה הזאת,
אותו דבר היה בשמחת תורה, כשהוא רקד ורקד ורקד, ואהב כל כך את התורה,
והסתובב עם הספר במעגלים, מפזז.
אני נמחצתי ליד המחיצה,
בצואר עקום,
ממצמצת בעיניים ומנסה להרגיש.

אבל אחרי רגע משהו מסיח את דעתי,
או שהרגליים כואבות מהכנת הסלטים,
או שהקטנה רעבה,
או שכבר צריך ללכת להכין את הסעודה.

ואני חוזרת הביתה, ומשהו קצת חמוץ בלב.

ובכן, גם אני עמדתי למרגלות הר סיני
ואמרתי נעשה ונשמע,
אז למה, למען ה', התכוונתי?

חג השבעות מגיע,
ולאחר עוד יום ועוד יום בהם עבדתי על מידת הכעס,
שימחתי את בעלי כשהיה מדוכדך,
והתאפקתי מלדבר לשון הרע.

לאחר עוד יום בו קמתי בבוקר והשתדלתי לחייך,
להוציא את הילדים בהרגשה טובה
ולראות את הטוב שבי.

לאחר שניסיתי לדון לכף זכות,
והעברתי עלבון,
סלחתי לבן הזוג,
והחמאתי.
אני באמת מוכנה לקבל תורה.

זאת תורה שמצריכה שינה טובה בלילה,
אבל לא פחות מיזה – כוונה בברכה על הנרות,

ותפילה –

תפילה על בעלי שהחג יהיה לו משמעותי,
שהלימוד יזרום לו וימלא אותו,
תפילה על שלא יתאכזב מעצמו,
על שינצל את כל כוחותיו.

תפילה על עצמי, שאכיל את העייפות ואת הלבד
, את הלחץ ואת הבלגן.
תפילה על בית של תורה,
שמואר באור שלה ומתנהל בקצב שלה.
תפילה על הילדים שיגדלו בדרך המוארת הזו,
שימצאו בה מתיקות וערבות. תמיד.

גם התורה שלי מצריכה לימוד עמוק,
מעשי ואולי גם עיוני,
זאת תורה שדורשת עמל,
אבל לא מצריכה ספר.

תורה שאפשר לרקוד אותה,
וחייבים להגות בה יומם ולילה.

והלימוד בתכלס?
אם זה מתאים לך – למה לא?
רק אל תרגישי פחות אשה אם לא.
רק אל תרגישי פחות תורה אם לא.

נכון – קשה להרגיש התרוממות הרוח עם הדחת הכלים,
וקשה להתעלות כשמתכופפים לכף האשפה,
קשה להתכוון שמחליפים טיטול
וקשה להשתלהב כשמשפשפים כיריים.

אבל זה אפשרי,
וזה קשור בתודעה,
ברצון להיות קשורה אל התורה הזאת,
לינוק ממנה,
לחיות אותה.

שנזכה לקבל את התורה שלנו באהבה
ולתת מקום גדול לתורה שלו.

זו כנף אחת
וזו כנף שניה
ורק ביחד ממריאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 מחשבות על “כנף ועוד כנף”

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com