ליבי בצפון הארץ,
עם אלפי אלפי האנשים העומדים שם,
דחוקים וצפופים וצמוקים
נשענים עליו בשעת הדחק.
ליבי בציון הקדוש,
מקום להבת שלהבת,
מקום שבו תפילה
עולה מאליה
וידי אחים שלובות בו זו בזו
ליבי אל מול פני המדורה
הבוערת, היוקדת עד לב השמיים,
עם תפילת ההמונים הפורצת
מלבבות שבורים
המחפשים בך נחמה,
רבי שמעון
ליבי משתוקק לפרוץ
את גבולות הזמן והמקום,
להתמזג בשמחה הגדולה,
בהילולה החגיגית.
ליבי כמעט ויוצא אל הישועה הגדולה,
הממתינה לי, פה,
הגנוזה בהשענות אחת עליך,
באמונה התמימה כי אתה פועל ישועות,
וגם אותי יכול אתה
לפטור מן הדין.
תפטור אותי מן הצורך בדין,
בשיפוט, בביקורת הרסנית.
תעטוף אותי בחמלה,
על עצמי, על הסובבים אותי.
תמלא אותי בחסד וברחמים.
בין מיליוני הצלילים שיישמעו היום בהר מירון,
עם צעקת ההמונים
והשירה האדירה,
תעלה גם שוועה אחת קטנה
שלא נשמעת.
שוועת נשמתי הנשרפת בגחלי קרח,
המשתוקקת למעט אור וחום
מגחלתך,
שלא כבית.
אני רחוקה היום, רבי שמעון,
אבל מרחוק מרחוק מבקשת –
שמע נא את הד קולי העמום,
החסום,
האטום –
שמע את הצעקה שלא נשמעת,
את הכאב המסתתר
את הקושי.
ותכניס גם אותי
בזוהר רזי שמחתך הגדולה.