כתיבה, הגיגים וסדנאות

הבלוג - חנה שפיגל (טוניק)

לדעת לשמור

כשהחלטתי סופית שאני רוצה להקים בלוג, התחלתי לחפש קצת מידע ברשת, כדי לדייק לעצמי יעדים ודרכי פעולה.

באחת ההדרכות אמרה בלוגרית מפורסמת (סלחו לי שאני לא זוכרת את שמה וגם לא את מילותיה המדויקות, אבל זו רוח הדברים): "בלוגר חווה את העולם כמו בלוגר", כלומר – ברגע שאני יודעת שאני אמורה להעלות פוסט חדש, אני מוצאת את עצמי מתבוננת בכל אירוע בעין קצת חיצונית של – איך הופכים את זה לפוסט (ויראלי – אם אפשר..:)).

האמירה הזאת לא היתה זרה לי, מאז שהתחלתי להעביר שיעורי נשים בקביעות (מוזמנת לקרוא על זה מעט כאן ), מצאתי את עצמי מחפשת בכל סיטואציה איזשהו לימוד, איזושהי תובנה או ערך מוסף, להעביר הלאה.

בעיקרון אין לי בעיה עם סוג כזה של הסתכלות, הוא יכול להוסיף לחיים הרבה שלווה והומור, ולהעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה, גם רבי נחמן מברסלב כבר אמר שצריך להסתכל בשכל של כל דבר בעולם וללמוד ממנו. הלואי.

הבעיה מתחילה כשההסתכלות הזאת מונעת מהדברים לחלחל אל תוכי פנימה, לגרום לי לזוז. במצב כזה התובנות והחוויה החזקה רק נפלטים דרך הפה או המקלדת הלאה. ויש בזה טעם לפגם.

כשהבנתי שיש סיכוי שלקראת מסלול כזה מכוונים חיי בפתיחת הבלוג, חששתי.

בעיני רוחי ראיתי כיצד כל ישיבה עם הילד על הספה מתוארת כ"רגע מתוק", וכל קימה בלילה לתינוקת הבוכה, הופכת ל"חוויה רוחנית מכוננת". ראיתי כיצד כל אי הסכמה זוגית הופכת ל"תהליך עומק" ו… איך עוד כל מיני אמיתות נצבעות להן פתאום ב ורוד זורח ומבחיל.

זה נכון שישיבה עם ילד על הספה היא רגע מתוק, וקימה בלילה יכולה להיות חוויה רוחנית מכוננת, ריב עם בעלי אמור להיות מנותב לתהליך עומק, אבל לא כשעוד לפני שזה קורה אני כבר מעבדת את כל זה לפוסט.

במציאות חיים מורכבת כמו שלנו, בה לא ניתן לנו פסק זמן לעיבוד והפנמה, ההבנה הזאת היא קריטית. הבירור הפנימי הזה של האם זה עושה לי טוב כי זה פוטוגני או שזה אכן טוב בשבילי, חייב להיעשות כמעט מידי רגע.

הדברים אמורים לא רק לגבי העלאת תמונה של הקינוח שהזמנתי עכשיו בבית קפה, אלא גם, ואולי בעיקר – לגבי רגעי נצח של קירבת ה', של הארה פנימית מרוממת. הרגעים הללו, אם יסופרו למישהו בטרם הזיזו בך משהו, אם יתורגמו למילים בטרם ננצרו עמוק עמוק– יתנדפו הלאה, וחבל.

בכל יום מברכים הכהנים את ישראל במילים: "יברכך ה' וישמרך", "אור החיים" הקדוש שואל מדוע מקדימים את הברכה, שהיא תוספת, לשמירה שהיא בסיסית, ועונה תשובה פשוטה בגאונות שלה –

הברכה תהיה כל כך גדולה, שלאחריה נצטרך שמירה מיוחדת.

זוהי תפילתי – להתברך בהרבה מאד רגעים טובים,
להתברך בתובנות נפלאות,
להתברך בכל טוב אפשרי,
ברוח ובגשם.

אבל גם לדעת לשמור על הברכה הזאת.
אם תרצי, היכולת לשמור הא בעצמה הברכה.
תבורכי!