למה אנחנו לא מדברים יותר?

התבוננות וכמיהה

אתמול בערב, זכיתי ללמוד בחברותא עם סטודנטית אהובה, על מעלת הדיבור הפשוט עם ה'.

דיברנו על עומס החיים והסחות הדעת, דיברנו על המתיקות שבלבד מול האינסוף, על הבדידות וההתבודדות, על הכמיהה העמוקה שבנפש פנימה, למילוי שאינו מזויף.

ככל שלמדנו ודיברנו, הרגשתי געגוע עמוק אל הרגעים הקטנים הללו, שהם כל כך משמעותיים ונצחיים, אבל אני בורחת מהם כל כך.
יודעת עד כמה הם קריטיים, עד כמה הם משדרגים אותי עמוק מבפנים, עד כמה הם מיישרים אותי באמת, עד כמה הם מרפאים ומחבקים ומאירים את הדרך, ובכל זאת – אני מעמיסה עלי עוד ועוד, כדי לא לפנות להם באמת פיסה אחת של אני בשקט ובלבד, בעירנות, בחיות, בסקרנות.

ואז נזכרתי בשיר הזה, שכתבתי לפני יותר מחמש שנים, המתאר בצורה הכי מדויקת שיכולתי לבטא, את הפער הזה. אני שולחת לכן אותו בתקווה שתצליחו להרגיש את מה שהרבה יותר עמוק ממילים.

שנזכה להתבודד, להנכיח את ה' יתברך עמוק עמוק,
שישעמם לנו בלעדיו.

אתה ואני

פתאום גיליתי שהכל בעצם תירוץ.

חוסר הזמן הוא תירוץ,
וחוסר המילים הוא תירוץ,
והעומס הוא תירוץ.

כי הסיבה האמיתית  היא –
פחד.

פחד גדול העומד ביני ובינך,
ביני ובין תפילה אליך,
ביני ובין התבוננות פנימה,
התבודדות פנימה.

והפחד הוא לא על עצם הקירבה,
אליה אני משתוקקת,

הפחד הוא פחד הגילוי,
גילוי העצמי.

פחד משתק מונע ממני לספר לך את שעובר עלי,
הן בתגובה תגלה לי מה בדיוק קשה לי
ואיפה אני חסרה
ומהן הנקודות אותן אני צריכה לדעת
ומה עוד עלי לשבור
וכמה קשה אני משועבדת לתדמית
ועד כמה מהותי דלה וחיוורת ונואשת למילוי ממך.

רק ממך.
כי מי עוד יוכל למלאנה?

היום, פתאום,
גיליתי שהיצר לא נותן לי לדבר איתך,
בשביל שלא אשתנה.

בשביל שאבזבז את זמני וכוחותי לריק,
על קבלות שלא משנות בי מאום,
על האשמה עצמית שאינה מצמיחה כלום.
על מלמולים חסרי העזה ואומץ לפרוץ מתוך גבולות האני,
המיובשת, המקובעת, הלא משתנה,
אליך – אור אינסוף מאיר וממלא וחי
המחדש בטובו בכל יום תמיד, מעשה בראשית.

לכשפיניתי זמן קצר בשביל להזיז את עצמי לכיוונך,
אך מעט.
לכשפתחתי פתח חד כמחט,
פתחת לי את ההבנה הזו – הרחבה כפתחו של אולם.

והיה הגילוי מרעיש, ומצמרר ומדהים
והיו תחושותי מבולבלות ונסערות.

נרתעתי מן הבנה העמוקה הזו,
הפשוטה והבסיסית הזו,
החדשה הזו,
אך גם שמחתי בה שמחה טהורה.

היא אתגרה אותי,
אך באותה מידה  גם שיתקה.

או אז
מצאתי את עצמי מאמינה שוב ליצר הרע והמרושע הזה.
מאמינה לו שהפחד נובע משקר מהותי בתוכי
מאמינה לו שרחקתי ממך מרחק שנות אור
ושלעולמים אוותר פה בחושך הזה,
מאמינה לו שהפחד מעיד על כיעור בעומק נפשי
ושלפיכך אין לי עוד סיכוי.

וככל שהאמנתי יותר,
נשאבתי פנימה אל החידלון,
אל תחושת האין סיכוי,
אל קשקושים חיצוניים של עבודתך,
שאינם מכילים אף לא קרן שמש אחת,
מזו הזורחת בתורתך.

קשקושים המסתירים את נוכחותך המשמחת,
המאלילים עוד ועוד את אישיותי הריקה.

אך אתה לא נתת לי לשקוע בבוץ העכור הזה,
השקרי והממכר
הן רק מאהבתך הרבה אותי
ומחמלתך שחמלת עלי
ומאמונך המלא בי,
גילית לי את רזי הקשר ביננו.

הפחד לא נעלם,
עד יום מותי אלחם בו,
אאבק בו,
אגיע עימו לפסגות חדשות ומחוזות אחרים.

הוא לא ייעלם, כל עוד בחירה יש בעולם,
בין טוב לרע.

אך אל המלחמה בו,
אביא את רוך הידיעה
כי צופה אתה במלחמותי,
מאמין בניצחונותיי.

השאר תגובה