כתיבה, הגיגים וסדנאות

הבלוג - חנה שפיגל (טוניק)

צר לי. על המצור בו נצורה נקודת היצירה שבי, ועל עשרה בטבת. 

 

ביום שלישי נציין את עשרה בטבת,
מה שמאלץ אותי להביט לאפלת הימים בעיניים.

חשיכה ירדה לעולם בימים הללו של ח', ט' וי' בטבת –
ואפילו אור נרות החנוכה אין בו כדי להאיר אותם לגמרי,
הוא רק מאפשר איכשהו לשרוד.

ידוע שבעשרה בטבת אנו מציינים את המצור שהוטל על ירושלים,
ואני שואלת את עצמי מהו המצור הזה בכלל, ומה הוא אומר לי היום.

ירושלים שבלב

ירושלים היא עיר הקודש והמקדש, העיר שחוברה לה יחדיו  –
בחיבור שמיים וארץ.

ירושלים שבליבי היא מקור החיים המפכה תמיד,
מעיין היצירה הנובע,
נקודת האור המחוברת  –  בקו של תקוה
ליוצר העולם.

ירושלים בתפארתה מנהלת משא ומתן עם כל ארצות תבל,
עם כל באי עולם
"כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

תובנות של אור וטוב שופעים מתוכה אל העולם החומרי כולו,
והיא מקדשת, מזככת, מעלה מעלה בקודש את כל ענייני העולם,
יהיו בזויים ופחותים ככל שיהיו – ירושלים מפיחה בהם נשמה,
רותמת אותם לאלוקות.

ואז המצור.

אין יוצא ואין בא.

ירושלים ננעלת,
ננצרת,
מתוחמת היטב בחומת אבנים גבוהה.

העולם שבחוץ אותו עולם
ירושלים שבפנים היא אותה ירושלים

אבל אין הדדיות.

אין משא ומתן, אין יחסי גומלין,
המארג האקולוגי – רוחני נפגע,

נקודת האיזון איננה.

על אלה חשכו עיננו

בתחלה עוד ניתן איכשהו להסתדר מכח מה שהיה,
אבל ככל שחולפים הימים ירושלים מצטמקת,
נחנקת,
נחלשת ומאבדת מכוחה, מזוהרה, מחיוניותה.

והרי, ירושלים פה על מנת ליצור ולהעביר הלאה,
היא פה כדי לתת ולקבל,
למלא ולהתמלא.

על זה היה דווה ליבנו.

העולם שבחוץ, גם הוא הולך ומאבד מאותה חיוניות שהעניקה לו ירושלים.
הולך ומחשיך, הולך ומתקרר.
אותו עולם הוא נשאר,

אבל בלי נשמה.

תחילתו של תהליך

אפשר לעבור כך חיים שלימים,
עם נקודה פנימית בוערת,
הנצורה באכזריות.

עם עולם פנימי כלוא וחנוק
המשתוקק לפרוץ חוצה,
ולא.

אפשר להעביר חיים שלימים בעיסוק אינטנסיבי בחיצוניות הדברים,
בקליפתם, בתדמיתם הנבובה.

בהתחלה זה נראה רק מצור,
אבל אין ספק שסופו של התהליך הוא חורבן.

לבכות ולעשות

עשרה בטבת קורא לי לבכות את המצור הזה,
להתחנן על האינטרקציה ההרמונית והבריאה שנלקחה ממני,

לבקש שיחדש ימינו כקדם.

וגם לעשות.

לתת יותר ביטוי ויותר מרחב לחלקה של הנשמה,
לכסוף ולשאוף לחיבור המופלא הזה,
להוציא את עצמי אל החירות.

אז, כשנחזור לאותה צורת חיים מתוקנת,
בה מרכז העולם היא ירושלים בתפארתה,
תהיה שלימות, יהיה חיבור.
ויתגלה היופי המוחלט שאין למעלה ממנו –

יופים של שמיים וארץ המתמזגים לכדי שלימות אחת.

במהרה בימינו. אמן.