מאנה להינחם, אב.

חודש אב, אבילות, תשעת הימים

מאנה להנחם, אב

בקול ענות חלושה הגיע חודש אב. מביא בכנפיו תביעה עמוקה לאבלות.

אבל קולו של החופש הגדול, וקול שגרת היומיום משתלטים בקלות רבה על הצער, ההעדר והחיסרון שאני אמורה לחוות בימים אלו. (איך, למען ה'? הן את קול המסוקים והדי ההפצצות אני שומעת, ואין כל אשליה של שלום)

אני עושה רונדלים סביב אותה נקודה, מתעקשת שלא לגעת בה, ומפספסת בגדול את מתנת חיי הטמונה בהקשבה לזמן, לרוח התקופה, לתיקון ולנחמה ולבניה המחודשת שמביאים איתם הימים הללו.

ראש חודש אב נכנס כך, בעל כורחי. ואני מבקשת לקפוץ אל י"א באב, לשים מוזיקה ולהשתחרר. ממאנת להרגיש.

איזה שקר. כמה פספוס.

כשרבי עקיבא מבקש לנחם את חבריו על חורבן ירושלים הנורא, הוא מצטט את הנבואה: ציון שדה תחרש – הרבי מליובאוויטש מסביר כי עומק הנבואה טמון בהבנה הבסיסית כי החורבן הוא השלב הראשון בבניה המחודשת.

בדיוק כפי שחרישת השדה הוא השלב הראשון בצמיחת תבואה מלבלבת.

ואיך תצמיח אדמת ליבי היבשה יבול חדש, אם אמשיך לחנוק את חורבנותיה הכמוסים, אמנע מהם לצאת אל האור?

בקול ענות חלושה הגיע חודש אב, מתדפק על דלתי נשמתי, מתחנן להיכנס פנימה, לחרוש את תלמיה, על מנת לזרוע בה זרעי צדקה ומרפא.

אני מסרבת בתוקף.

מבכרת את העדר הנחמה, את השבר הפנימי,

על פני גילוי חולשה אחד,

על פני הרגשה אמיתית.

 

וכשאני כותבת את הדברים אני מבינה,

שחסרון האמת, וההקשבה לעצמי, ההתמכרות האווילית לשלימות מנצחת ושולטת ולחיוך פוטוגני. הם הם החורבן בעצמו.

יום יבוא, ואבכה כשיכאב, בלי להתנצל

(למשל בעקבות הבשורה על ארבעה פצועים בשדרות. שקרובים אלי כל כך פיזית, אך ליבי רחוק מליבם. אטום מלכאוב את כאבם)

ואצחק מלוא פי כשאשמח

ואודה

ואתרגש

וארגיש (צער שכשמצער, מבוכה כשמביך וכל רגש שעולה בי ובא לאותת לי משהו)

 

יום יבוא ואגאל, ואהיה קשובה לנשמה הערה שבתוכי פנימה.

ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו.

(צילום: Zbysiu Rodak on Unsplash)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 מחשבות על “מאנה להינחם, אב.”

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com