אי שם, באמצע שנות התיכון העליזות, גיליתי שאין לי מושג באיזו פרשת שבוע אנחנו אוחזים.
בראשית ידעתי, וגם בנח עוד עקבתי, אבל בערך בלך לך ווירא כבר הייתי מאבדת את החשבון, עד לשנה הבאה. כשמתחילים שוב מבראשית.
אותו דבר היה לי גם עם תוכנה של הפרשה – את הסיפורים הידועים הכרתי, אבל אפילו אותם (שלא לדבר על אלה שלא היה לי מושג על קיומם…) היה לי קשה לשבץ בפרשה המתאימה.
באיזו פרשה עשרת הדברות? אהמ.. אהמ…
והיום אני חיה את פרשת השבוע כבר ממוצאי שבת, ליבי פועם בקצב שלה, היא מעסיקה אותי במחשבות, הולכת איתי לכל אשר אפנה, מאירה לי פנים, עמוקה ומשמחת. ומחכה לי כל הזמן שרק אבוא ואקח ממנה עוד חלק קטן שלי.
ותודה לאור החיים הקדוש שבזכותו כל זה קורה.
כחלק מעבודות הכתיבה שלי, אני מעבדת את פירושו של האור החיים הקדוש לדרשות פשוטות, שגם ילדים יוכלו לקרוא ולהבין. אולי פעם אפרט על כך יותר.
כך יוצא, שאני עוקבת באדיקות אחר פרשיות השבוע, ולא סתם – אלא עם הפירוש המתוק הזה, המדמיע הזה, הגאוני הזה, המנחם הזה, של האור החיים.
רק על השם הזה "אור החיים" – אפשר לכתוב פוסט שלם.
הוא קרא לפירוש שלו 'אור' – עם כל הטוב הטמון במילה הזו, ו'חיים' – עם כל הגודל שבמילה הזו. ושילב את שתיהן גם יחד.
כמה אנרגיות. כמה אופטימיות.
זו היתה התורה בשבילו, אור וחיים והאור של החיים. כי זו בעצם התורה, רק שכשלא ממש חיים, קשה לחוות את זה כך (מנסיון).
אני מוצאת את עצמי לומדת ונקרעת מצחוק (כי הוא שנון כל כך! ובאמת מצחיק), לומדת ודומעת (כי הוא חודר עד עמקי הנפש. מבין אותי לגמרי), לומדת ומבינה עד כמה אני לא יודעת כלום (כי בגאונותו הוא מתכתב עם כל חלקי התורה, חז"ל והפרשנים השונים. וההיקף הזה רק מחדד לי כמה מה שאני יודעת זו טיפה מן הים הזה של התורה).
והיום, ט"ו בתמוז – חתונה בשמיים. יום ההילולה של האור החיים, ואני שמרגישה קשר עמוק אליו, חוגגת את היום הזה בתפילה גדולה לזכות לחיי תורה ואהבת תורה ולהיות כלי לקבל תורה ולהמשיך תורה.
ובעיקר לראות באור החיים.