נקמה מתוקה מתוקה מתוקה

נקמה מתוקה שואה פולין, לידה

 

בזמן השואה, הסתתר סבא זאב הי"ד – סבו של אבי, עם כמה מבני משפחתו במחבוא כלשהו. באחד הימים יצא סבא החוצה (על מנת לשפוך את תכולת הדלי ששימש עבורם כשירותים), והיתה זו הפעם האחרונה בה ראו אותו.

עדי ראייה סיפרו כי שני חיילים בלרוסים שעמדו ברחוב הבחינו בו יוצא, וירו בו.

סבא נהרג במקום.

המקום: אדמת המוות בפולין. התאריך: כ"ו בתמוז תש"ו.

בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, בכ"ו בתמוז תשע"ו בהפוגה שבין ציר לציר, בדרכי לחדר לידה נזכר פתאום אבא (שהיה הנהג ) שהיום היארצייט של סבא זאב. לפני שבעים שנה בדיוק הוא נרצח.

בתהליך הלידה הכואב ההוא חשבתי עליו, על סבא, כל הזמן.

כל גל של כאב, הביא אתו את הכאב הלאומי, הכללי, היהודי, הכאב הזה של בין המצרים.

כל ציר כואב וכל פחד, יצאו מתוכי בזעקה גדולה, שהיא גם צעקתו של סבא ושל כל הדור ההוא.

צעקתי את הגלות הקשה והמרה, הארוכה כל כך.

צעקתי את הסבל, את המוות, את הכאב התמשך מידי.

צעקתי את חבלי הלידה ואת חבלי משיח,

וכאבתי כל כך.

את כאב העבר, את כאב ההווה, את כאב העתיד המיוחל.

 

כשהגופיף החם והצורח הונח עלי סוף-סוף, מפרפר וממיס, ראיתי בעיני רוחי את סבא. ועם הבכי המותש של לאחר הלידה, בכיתי את סגירת המעגל המרגשת הזאת.

אותו חייל שירה בסבא הי"ד בשאט נפש, לא תיאר לעצמו שהגוף הזה, המוטל לפניו ללא רוח חיים, ימשיך לחיות גם לאחר שבעים שנה. הוא לא תיאר לעצמו שהלב המדמם שבו ירה, ימשיך לפעום עד סוף כל הדורות.

התחושה הזו של המוות המתערבב בחיים, של דם נוגע בדם, של דממת מוות עם צרחות חיים חדשים, חוזרת אלי היום. ביום ההולדת שהוא בעצם יום הפטירה, שהם אחד – באופן מאד לא מקרי.

בשבילי היום הזה,  הוא יום גדול.

בגלל יום ההולדת, כמובן.

ובגלל יום הפטירה גם.

אבל בעיקר בגלל ההשגחה.

ובגלל הנקמה המתוקה כפשוטו. מתוקה כל כך..

ובגלל הנחמה המהממת הזו, שמזכירה לי,

שאני רק חלק קטן ממהלך אלוקי אינסופי ההולך ומתפתח, בהשגחה פרטית מופלאה.

מהלך שרוקם גאולה שלימה, שבדרך אליה – אין דבר כזה סתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחשבה אחת על “נקמה מתוקה מתוקה מתוקה”

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com