בט"ו באב יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים על מנת למצוא את שאהבה נפשן, להקים אתו יחד בית..
אמנם בדורנו (למעט בפסטיבל המחוללות בכרמים), אנחנו לא ממש עושות את הפעולה הפיזית של מחול כרמים ונשיאת עיניים, אך בלבב פנימה זה בדיוק הזמן ללבוש לבן, לעטות על עצמנו מחילה ורחמים והתחלה חדשה, לצאת אל הכרמים המטאפוריים ולחולל שינוי.
הגפן היפה שמעלינו, שכעת מניבה את מיטב פירותיה, עמדה עד לא מזמן עירומה לגמרי. אבלה וחפוית ראש, בדיוק כמו עם ישראל שקם רק השבוע מאבלו הכבד. כימי העץ – ימי עמי.
לאחר שלושה שבועות של שלכת ואבל, עם ישראל כולו, ובפרט נשות ישראל שבהן תלויה הגאולה, צריכות לפרוץ החוצה בכוחות מחודשים – אל הכרמים, אל המחולות, אל בניין חדש, אל נשיאת עיניים, אל אימון, אל זוגיות. ענבי הגפן, בענבי הגפן.
זמן הריחוק תם, ועת דודים הגיעה, עלינו לעורר את האהבה.
אז איך מעוררים את האהבה באמת? אנחנו רגילות לדבר על כנסת ישראל וקודשא בריך הוא במונחים של רעייה ודוד. הנמשל הרומנטי הזה מתאים לדור שלנו, דור של אהבה המחפש קירבה טוטאלית ובלתי מסויגת.
אבל לפני שקופצים אל הנמשל – עלינו כנשים, לתקן את המשל.
כדי להבין מהי אהבה שבין ה' לישראל, עלינו להשרות סוג כזה של אהבה בביתנו שלנו.
בדור כזה, בו מושג המשפחתיות תופס לו פנים שונות ומעוותות, וחיי הזוגיות חוללו ונרמסו עד עפר. בדור כזה בו חיי משפחה אוהבים הם בגדר חידוש עצום, מוטלת עלינו החובה להזכיר לעצמנו ולדורות הבאים על מה בכלל דיברו חז"ל במילים: אהבה או אחווה או שלום או רעות.
עלינו לחיות כך. ברצינות.
עבודת האהבה דורשת כבוד וענווה, שתיקה והתבוננות, דיבור ישר ונעים.
עבודת האהבה נמצאת בתוכנו פנימה, אך איבדנו אותה בחלוף הדורות, בתמורות העיתים, ובעיקר מאז שנתבקשנו לעטות על עצמנו לבוש גברי מסורבל החונק את מהותנו הפנימית.
ט"ו באב הוא הזמן המתאים ביותר לשוב אל אותה מהות פנימית, להיכנס פנימה ולדלות מתוכנו חכמת נשים עתיקה וחיונית, חכמה שהיתה בהן, בבנות ישראל שיצאו לחולל בכרמים.
וגם אם את עדיין רווקה הדברים רלוונטיים לגבייך, ואולי במיוחד עבורך.
תסלחי, תני אימון, האמיני בהתחלה חדשה.
לבשי לבן, התחילי לחולל בין הכרמים שעמדו בשלכת, בשמחה, בחיבור שלם אל עצמך, אל מהותך הפנימית.
מחלי,
התנערי מחול
תחוללי. תחוללי ישועה.