התהליך שעברתי עד שהתנתקתי מהוואטסאפ, היה תהליך ארוך ומתמשך. משהו בפנים קרא לי הרבה זמן להשתחרר מכבלי הקבוצות וההתעדכנות המתמדת, משהו בתוכי רצה קצב אחר של חיים,
אבל חזקה מכל אלו היתה התחושה של החיבור, של השליטה שבוואטספ. שלא לדבר על הקבוצה המשפחתית, שהיתה לי קריטית, והקשר עם חברות מפעם שחבל שיתמוסס ובכלל – יש גם כל כך הרבה טוב בוואטסאפ.
אז שמתי את הקול המעצבן של המצפון על 'השתק', והמשכתי להיות מחוברת.
עד לפני שנתיים (כמעט). הייתי באמצע להניק את התינוקת החדשה שנולדה לי, תוך כדי שאני עונה לכל מי שלא הספקתי לענות לו במהלך השעתיים האחרונות, ולצפות במה שלא הצלחתי לצפות, ולשלוח את כל מה שרציתי לשלוח. ופתאום חשבתי על האוצר היקר שבידיים שלי שאני לא מלטפת עכשיו, ולא מתבוננת בו, ולא מתפללת עליו. והרגשתי גועל כזה בגרון. מעצמי. ובושה.
וחרטה שקיננה בי הרבה זמן קודם, על השעות השרופות, על מטרת חיי שקצת מתערפלת כשאני שקועה כל כך בלהעביר את הזמן. בלחיות ליד החיים. הציפה אותי.
בהחלטה של רגע מחקתי את הוואטספ, ולאחר כמה ימים, כדי להסביר למה נעלמתי – כתבתי את השיר הזה ושלחתי במייל.
קראתי לו "למה התנתקתי לבינתיים מהוואטספ", כדי שאם עוד חודש חודשיים יימאס לי, אוכל לחזור בלי שיהיו פדיחות. אבל בפרספקטיבה של שנתיים אני יכולה לומר שני דברים.
זה ממכר השקט הזה. ממש לא רוצה לחזור.
המלחמה המתוארת בשיר, לא קשורה רק לוואטספ, וזה לא שבתינוקת העכשווית אני מתבוננת ארוכות. לצערי. וואטסאפ הוא רק דוגמא לכל מיני הסחות דעת שכדאי לקחת בפרופורציה נכונה. שכדאי לפעמים לנטרל.
ואני חושבת שאין מתאים יותר מהשיר הזה לאחר הפוסט הקודם, על בקיעת חומות העיר ירושלים.
למה התנתקתי לבינתיים מהוואטסאפ
התנתקתי מוואטספ
כדי לחשב מסלול מחדש
לסלול לי נתיב
פנוי,
משוחרר,
מואר.
כדי להפסיק להיות חייבת,
וזמינה
ומהירת תגובה
ונצפית
ומקליד/ה
ומגיבה.
התנתקתי
כדי לנסות, אולי,
לחיות חיים אחרים,
בהם לכל רגע יש משמעות
והזמן מבורר, מנוצל.
פשוט פיניתי לי זמן ומקום
להכיר מחוזות חדשים,
יעדי נצח –
בתוכי פנימה.
לקראת השנה החדשה,
אני משתיקה את הרעשים שסביבי
מנטרלת את הסחות הדעת.
לאט לאט
אני אפילו מצליחה לשמוע
את בת הקול שבי,
המתאבלת בכל יום מחדש
על אותם חיים שניתנו לי,
ומתו.
על אותם הכוחות שניטעו בי,
ולשווא.
מצליחה לשמוע את בת הקול
הזועקת
את זעקת בדידות ההמונים,
ואין לה מנחם.
התחברתי,
עברתי לפרטי