אל סבי וסבתותי שבשטייפץ החרבה,
אל הדודים והדודות, אל האילן ששם נגדע,
התכנסנו שוב היום, להיזכר בכם, לכאוב
לתת לנצח שיבוא, משא כבד על לב לסחוב.
אל סבי וסבתותי האהובים, הרחוקים,
דרישת שלום לכם שלוחה מניניכם המתוקים,
לא שיערתם מן הסתם, בשנות הזעם הנורא,
שפתאום כאן בסלון תתאסף לה חבורה.
נמצאות כאן בנותיכם, אותן עזבתם – ילדות,
אותן פנים, אותו הלב – אך עם אינספור דקירות חדות,
נמצאים איתנו כאן בחדר גם ילדיהן, ילדותיהן,
החתנים והכלות, וכמובן שבני בניהן.
כן, לא חלמתם אז בשחור,
באותן שנות אימה,
שתראו אותנו יחד, בארצנו החמה,
שמאותו שריד בודד, מאותן חורבות עולם,
יתקומם פתאום עם נצח, שלכם ממש – כולם.
אל סבי וסבתותי שלא הכרתי מעולם,
אך דמם החם זורם בדמי ובדם ילדי,
ודמם השפוך צועק באזני מן האדמה –
תובע נקמה, מתחנן לנחמה.
רק הביטו,
לניצחון אין מילים,
אך הוא נראה,
וכאלף עדים מעידה התמונה –
זו המרגשת של כולנו כאן סביבכם,
מזכירים שמכם בערגה,
ממשיכים את מורשתכם,
סבי וסבתותי שאיתנו כאן בחלל הסלון,
אתם חיים בנו, וקיימים, ולא רק בזיכרון.
מטא: אל סבי וסבתותי שלא הכרתי מעולם, אך דמם החם זורם בדמי ובדם ילדי, ודמם השפוך צועק באזני מן האדמה – תובע נקמה, מתחנן לנחמה.