טבעתי בחול

כמה ימים לפני חנוכה, שמעתי שיעור שבלבל אותי, נגע בי עמוק ולא ידעתי לומר לעצמי במה.
בדרכי לדירה, עברתי בחדר המחשבים וכתבתי כדי לעבד.
השיר הזה הוא מסוג השירים הנדירים שיצאו מתוכי שלימים, בלי שעצרתי שניה לחשוב על מה שאני כותבת הוא כבר כתב את עצמו והפתיע אפילו אותי.
בערך שמונה שנים עברו מאז, והשיר הזה עדיין רלוונטי. כל כך. וכפי הנראה שיישאר רלוונטי תמיד.

טבעתי בחול.

הוא סימא את העיניים, בזהבו.
חדר אל פי – בחלקלקותו.
מילא את כל כולי – ברכותו.

ונשמתי נחנקה.

היא צרחה בכאב, מתחננת.
נאבקה בכל כוחותיה.
הרגשתיה מפרפרת
מנסה להעיפו מעליה.
לא יכולה לו.

שמעתי את בכיה שהלך ונחלש.
אטמתי את אוזני
צוחקת.

נלחמתי בה, החלשתי כוחותיה.
הרעבתיה בכוונה תחילה.
דבקה לשונה לחיכה – בצמא.
והיא עירום ועריה.

ואראיה, מתבוססת בדמיה,
ואומר לה:

בדמייך – אני.
הן בדמייך – אני.

והיא דופקת על לוח ליבי.
צווחת בקול דקיק, צרוד, אבוד.
לא מוותרת
לי.

מנדנדת את פעמון ייסורי הנפש,
מפעילה את מנגנון חיבוטיה.נכנעתי.
פורשת מצבא יון.

מטא: לאור נרות החנוכה חנה שפיגל טוניק בשיר קצר על יוונים, מתיוונים ומאבק פנימי. האור של חנוכה בסוף ינצח את יוון שבלב, המים ישטפו את החול.