אל תקצצו לרצונות שלכן את הכנפיים

תמונה של חופש

ככל שהתקרב מועד הטסט של בעלי חשתי שמשהו לא בסדר. על פניו עודדתי אותו בכל השלבים, דרבנתי אותו להחליף מורה כשהיה צריך והתחננתי שיתקתק שיעורים כדי להיות אחרי. אבל בפנים בפנים, לא הרגשתי שיצא מזה משהו.

כמה ימים לפני ראש השנה מצאתי את עצמי הולכת מתחנת האוטובוס לבית ומבקשת מה' על הטסט הקרב ובא.

הבקשה היתה לגמרי מן השפה ולחוץ.  לא באמת האמנתי שזה יקרה. חינכו אותי להתפלל, אז התפללתי, אבל תנועת הנפש שלי היתה לגמרי הפוכה מתפילה, לגמרי הפוכה מאמונה, "בפיו ובשפתיו כיבדוני – וליבם רחק ממני".

כמה שנים קודם, חברה יקרה אמרה לי – איך את יודעת אם את באמת רוצה משהו? אם את באמת מאמינה שהוא יכול לקרות?

וענתה בשם אמא שלה תשובה פשוטה וישימה – אם את מצליחה לדמיין את עצמך בסיטואציה אליה את מייחלת, סימן שאת מאמינה בהתגשמותה. אם את לא מצליחה, או אפילו מצליחה לדמיין את הסיטואציה, אך לא את עצמך בה, את פשוט לא מספיק מאמינה. את פשוט לא מספיק רוצה.

באותו יום נזכרתי באמירה הזאת שלה, והחלטתי לנסות לדמיין את עצמי נכנסת לאוטו משלנו, בעלי מתניע, הילדים מאחורה, ואנחנו נוסעים. האפיזודה הטריוויאלית הזאת, הפשוטה כל כך, היתה רחוקה בעיני מידי. לא הצלחתי לדמיין. ניסיתי שוב ושוב ו…כלום.

בכל פעם שכמעט והצלחתי לראות את עצמי בסיטואציה צפו ועלו אמונות מגבילות ופחדים שונים, נזכרתי בשכנה שהרבה יותר צריכה אוטו ועוד אין לה, בחברה שעוד לא זכתה לילדים, ובחברה שטרם התחתנה, בסיפורי תאונות דרכים או שכחת ילדים ברכב  רח"ל ועוד.

מסתבר שתיבת התהודה שלי בנוגע לרכב היתה מלאה בקולות מחלישים, מייאשים, מבעיתים, ובקולות ראציונליים ומחושבים שפשוט השלימו עם זה שלי כבר לא יהיה. וחוץ מיזה, שזה יותר מידי טוב גם בעל, גם ילדים וגם אוטו.

כשהבנתי מה טובענית הביצה בה אני מדשדשת וכמה עכורים הם מי האמונה הזורמים בי, כבר הייתי מסוגלת להתפלל באמת. התחננתי אל ה' שיוציא אותי ממיצרי האמונות הטיפשיות הללו שתוקעות אותי באותו מקום ומגבילות את היכולות האינסופיות שלו יתברך,  לאותם רסיסי דעת עלובים שלי.

התחננתי לזכות ולחוש בטוב שלו, באהבה שלו, בחוסר המוגבלות שלו. ביקשתי לצאת ממצריים הפרטית אל הגאולה שלי. גאולה שהיא לא אוטו, אלא דעת רחבה ומוארת ואמונה איתנה בה' ובאהבתו, הבאה לידי ביטוי כרגע, במצבי העכשווי, באוטו.

ניסיתי שוב לדמיין את כולנו, באוטו שלנו, נוסעים לחתונה של גיסתי שאמורה היתה להתקיים כמה חודשים לאחר מכן. זה היה קשה. כן, ממש קשה פיזית. וכמובן גם קשה נפשית.

הרגשתי איך כל אותם פחדים מאיימים להטביע אותי, צועקים לי שאני חיה בסרט, שאני עתידה להתאכזב, שזה לא נכון לרצות ושתסתפקי כבר במה שיש לך ותגידי תודה ואיך את עוד מעזה לבקש.

עניתי להם שאני מאמינה שה' הוא טוב ורחמן ורוצה להרעיף עלי שפע, הזכרתי לעצמי שהטוב שיש לי הוא לא על חשבון הטוב של האחרים ובכוחות איתנים של רצון ותקווה הכרחתי את עצמי להשתיק את כל הדמיונות הללו.

ואז הצלחתי.

בעיני רוחי ראיתי את כולנו, בבגדינו החגיגיים, נוסעים ירושלימה אל החתונה. ופתאום הוצף הלב בהודיה ושמחה וידיעה ברורה שאכן כך יהיה.

ואכן, ממש כך היה.  יום לפני החתונה קנינו אוטו, אמנם הוא הגיע יומיים לאחריה, אך אל החתונה עצמה נסענו את נסיעתנו הראשונה ברכב שכור, ולשבת שלאחריה כבר נסענו באוטו שלנו.

 

אני מזמינה גם אתכן – לחלום, לדמיין, לרצות מכל הלב, להאמין, להרגיש, לשמוח כבר מעכשיו את שמחת הישועה שבא תבוא. אל תקצצו לרצונות שלכן את הכנפיים, בקום עליכן מלחמה פנימית ומייאשת, נסו לזהות את מקור הקולות המחלישים, ולמגר אותם עד היסוד.

ואל תפסיקו להכניס היטב היטב למערכת ההפעלה הבסיסית של הלב והמח  את דברי ה' אל משה בפרשת השבוע שקראנו: היד ה' תקצר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחשבה אחת על “אל תקצצו לרצונות שלכן את הכנפיים”

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com