מה ניתן לכתוב, ואיך בכלל נמצא מילים,
לרגעים הקשים הללו, הטעונים, העמוסים,
לסערת הרגשות, לסערת הזיכרונות,
לגעגועים שלא מרפים, לאהבות הישנות.
ובכל זאת רציתי,
לכתוב כמה שורות –
בשביל סבתא, בשביל דודה חווה,
בשביל שרשרת הדורות.
בשם כל המתכנסים כאן היום,
וגם בשם אלו שבמקומות אחרים,
המהווים כולם, בעצם היותם, נרות זיכרון חיים.
נרות זיכרון לעבר מפואר, ששוב לא ישוב להיות,
נרות זיכרון למיליוני בתים, למאות אלפי משפחות,
נרות זיכרון לסבים שלנו, שבזכותם אנחנו פה חיים,
נרות זיכרון בשביל כל אלו, שנשארו עד היום ילדים —
אנו, כולנו – נרות זיכרון לנעקדים על גבי המזבח,
ובד בבד מהווים עדות חיה, להווה משגשג ופורח.
עדות חיה, גלעד נושם – לניצחונה הגדול של הרוח,
כי אכן, שתיכן – יכולתן לו – לשטן המרצח.
ביום קשה זה, בו עולים הזיכרונות,
בו מוצף הלב רגשות ותמונות,
בו חד הכאב, לא מרפה, לא עוזב,
בו היתמות והמוות לופתים את הלב –
התכנסנו כולנו לשמוע זיכרונות,
לנסות קצת לגעת באותן התקופות,
לשמוע עוד על אותם שורשים עמוקים,
שנעקרו באכזריות ממקומם, וכעת שוב –
באדמתם נטועים.
כי אכן, בפרספקטיבה של זמן,
שאת הכאב לא מקהה,
מתגלה הניצחון במלוא העוצמה והחוזקה,
מתברר שאתן, שאריות הפליטה –
הבסתן בחייכן את גרמניה הארורה.
בכוחותיכן הדלים (מהיכן דליתן הכוחות?!)
הקמתן לתפארת עמנו משפחות,
בנחישות שאין שנית לה,
התנערתן מעפר –
והרי לפניכן הווה יפה ומפואר.
בעוד גרמניה דועכת לאיטה,
מריבוי מוסלמים, מאפס ילודה –
הרי שאתן כאן יושבות,פוסט חדש
בארץ האבות,
מוקפות בעולם שעמלתן לבנות.
סיפור גבורתכן וניצחון רוחכן,
ממלא בהשראה את לבבות צאצאיכן,
ואבנים אבנים שליקטתן, מחורבן חייכן,
היו לאבני ראשה בבתי בניכן ובנותיכן,
ומול עינכן המשתאות,
פה ניצבים,
בנים ובני בנים,
דורות שילשים וריבעים –
שאת נקמת משפחתכן,
ונקמתכן,
בעצם חייהם נוקמים.