במשתה היין

משתה יין


כשבמשתה היין ייגש אלי המלך וישאל –
מה שאלתך ומה בקשתך,
אני אשתוק.

אני אשתוק
במבוכה ובלבול.
אני אשתוק
כי לא אבין איך זכיתי,
שהוא בכלל ישים לב לנוכחותי התמהונית
לצידו.

נסיונות ההתקרבות שלי אליו,
ממלא כל עלמין,
נראים לי כל כך מגוחכים,
טיפשיים,
לא נחשבים.

ואיך זה שהוא הושיט לי את שרביט הזהב,
ואפשר לי אפילו לגעת בראשה?

ואיך זה שכשהזמנתי אותו למשתה
הוא נענה בחיוב
ולא העיף אותי,
הריקנית,
החומרית,
מכל המדרגות?

ועכשיו, הגיע רגע האמת.
אמאלה, כמה שהוא קרוב.
כמה שהוא נוכח.
כמה שאכפת לו.

במשתה היין, כשנהיה קרובים קרובים,
הוא ירכן לעברי ואני אתכווץ,
ואז הוא ישאל –
מה לך מלכה?

—מלכה?

אני אשתוק.

אבל אז אאזור אומץ
אשחק אותה חזקה,
אשפיל עיניים מלאות בדמעות,
שלא יראה
ואצעק.

אצעק אליו את העומס הנורא,
את התסכול,
את הניסיונות הכושלים,
המאמצים הבלתי נלאים
והבלתי מועילים,
אצעק אליו את הצער
והפחד,
הפורענות והמוות,
השמחה המעושה,
ההשתדלות הדהויה,
הבדידות,
החידלון.
והעצלות.

ואגלה לו שזהו זה, נמכרנו.

התמכרנו לריחוק
התמכרנו לאובדן
התמכרנו לכאב
התמכרנו למסך

אני ועמי.

וכולנו כל כך אבודים בתוך עצמנו.

אגלה לו שיותר מידי סביבנו,
בתוכנו,
מרימים ראש
להשמיד.
להרוג
ולאבד.

במשתה היין ייגש אלי מלכו של עולם,
ומשם, אני יודעת,
תימשך לנו ישועת עולמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחשבה אחת על “במשתה היין”

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com