הלכת ונעשית יותר רך ושקוף – נפרדת בנשיקה

אבא שלי התייתם מאביו כשהיה בחור צעיר, מספר שנים לאחר מכן התחתנה סבתי שתחי' בשנית עם מי שאני הכרתי מיום היוולדי כ"סבא".

סבא יקיר היה פרקליט מחוז תל אביב ואמן בציור, איש אשכולות שידע רב לו בכל נושא בעולם, ועם כל זאת היה איש פשוט וחביב, אוהב אדם ובעל חוש הומור נדיר.

בניגוד חריף לסבותיו, שהיו אנשי שם מפורסמים, סבא הגדיר את עצמו כאדם בלתי מאמין, אני זוכרת סיטואציות בהן סבא ואבא היו מתווכחים בלהט על נושאים באמונה, כילדה, הייתי מפחדת המרגעים הללו, מקווה שיעברו בשלום.

בדיוק היום, לפני כשנתיים, נפטר סבא יקיר בבית הורי שיחיו, בשיבה טובה בגיל תשעים ושבע כשהוא צלול לחלוטין.

מותיר אחריו געגוע כאוב והערכה עמוקה לאישיותו המיוחדת והנדירה.

זכיתי להיות נציגת הנכדים-הבלתי-ביולוגיים בלוויה רבת המשתתפים ולהספיד את מי שהשקפת עולמו היתה כה רחוקה מעולמי, ואורח חייו כה זר לי ומנוכר.

ועם כל זאת היה ועדיין מושא להערצה.

מצורף ההספד שנכתב בדמעות, לעילוי נשמתו של יקיר בן סולטנה, צאצא ישיר לר"ן – רבנו ניסים מגירנודי זיע"א.

 

מילות זיכרון והספד לסבא יקיר ז"ל

 

ללכת מפויס,

בלי פחד,

בלי ששמורה בלב טינה על אלוקים,

בלי מרירות פתנים כלפי קרובים שבקרובים.

 

ללכת מפוייס,

בנשיקת עיניים מכל צורה,

ובנשיקת נפש מכל רגש,

לעבור בנחת מהיכל להיכל,

כשהיד הזקנה נוגעת בזהירות, ברוך,

בקירות העולם הזה, בציוריו.

להפרד בנשיקה.

 

המילים הללו של זלדה ליוו אותי בכל החודשים האחרונים לצידך, סבא. הייתי מתבוננת בך ומרגישה, כמעט רואה, איך נשמת הנצח שלך נפרדת לאיטה מן הגוף החומרי, משתחרת מכבליו לקראת ההתמזגות באינסוף.

היה קושי במראה הזה, היה כאב – אך היתה שם גם שלוה גדולה, ידעתי שברגע שתשקע שמשך פה, בעולם המעשים – היא תזרח באור יקרות בעולם שכולו טוב.

ככל שהתקרבת אל אותו היכל נצחי, הלכת ונעשית פחות ופחות ממשי, יותר ויותר רך ושקוף,

נפרדת בנשיקה.

לא הרבה שנים, ביחס לשנות חייך, זכיתי להכיר אותך סבא, אבל במעט שכן – היית חלק בלתי נפרד מעולמי. משום שהיית חלק בלתי נפרד מן המשפחה כולה.

היית שותף מלא לסבתא בכל דבר – במישור הרגשי ובמישור הטכני, נתת בלי סוף, מכל הלב ובלי לעשות רעש. היה לך אכפת באמת ובתמים רק דבר אחד – שיהיה לכולנו טוב, שנעשה את מה שטוב לנו לעשות, ושנתקדם ואם אתה יכול להיות השליח לכך, אז מה יותר טוב מזה?

גם במישור הרגשי, היה לך כל כך אכפת מכולנו. היית מתעניין בלימודים, בתכניות לעתיד, בעיסוקים, בתחביבים, שומע, מייעץ, מחווה דעה או אפילו מעביר ביקורת שכולה אהבה.

בעל ה"אמרי אמת" אומר שאחד מן המקומות בהם ניתן לראות יתרון בולט של האדם על הבהמה, הוא בעצם המושג "סבא וסבתא", הקשר הבין דורי שאינו מסתכם בהורה וילדיו, אלא ממשיך גם לדורות הבאים, הוא קשר שלא נמצא אצל בעלי החיים מלבד אצל האדם. ואתה סבא, הצטיינת ביתרון הזה.

אמנם, מבחינה ביולוגית, לא היית סבא שלי, אבל היית כל כך סבא. כל כך, כל כך. לא היה לי סבא יותר ממך.

כמה רגישות אנושית הייתה בך, וכמה אכפתיות, כמה הומור ואופטימיות שכל כך יחסרו לנו… וכמה יכולת לתת מקום לזולת. וככל שהזדקנת, סבא – כבש הָרוֹךְ עוד ועוד חלקים באישיותך היפה, ומולנו עמד לב רך ונמס.

עד כמה שהיית אדם רציונלי ומחושב, איש של הגיון ושכל – היית רגיש, לבבי, אוהב וחם.

כמה אהבת תינוקות, סבא. גם בשבועות האחרונים כשכבר קשה היה לך לדבר, וקשה היה לך אפילו לפקוח עיניים, היית מלטף את התינוקות סביבך, בכזה מן רוך, בכזו אהבה. ביום קשה במיוחד שעבר עליך, הבאתי לך את נח שלי  וניסיתי לגרום לך לפקוח את העיניים, נכון הוא מתוק, סבא? שאלתי, ואתה בקושי בקושי פקחת עיניים, צבטת לו בלחי בחולשה והכרזת: "מתוק וחצי!".

פעם אחרת, לפני מספר חודשים ישבתי איתך, שאלת אותי כמה ילדים יש לי, וכשסיפרתי לך שבנוסף לאחד שיש בבית נרקמים כעת בתוכי חיים נוספים, חדשים. הרמת  אלי את עיניך הטובות, שעם השנים הפכו להיות רכות וחומלות יותר ואמרת בקול קצת חנוק: יופי, מותק. תביאו עוד ילדים! אנחנו צריכים להחזיר לעם ישראל את המיליונים שרצחו לו…

כזה היית, סבא. תאב – חיים כמו ילד, גם בגילך המופלג. אמרת שאתה לא ממהר לשום מקום ורק ביקשת בחיוך "שלא יהיה יותר גרוע".

גם כאשר דעך גופך, נותרה נשמתך רעננה, צלולה, מפוכחת. וגם כאשר יכולת להישאב אל תוככי מצבך, בחרת לראות את זולתך.

כמה אהבת את סבתא, כמה דאגת לה, כמה כיבדת אותה. גם כשהיה נראה שאתה מנותק ממה שקורה סביבך, זכרת את סבתא והיית ער לצרכים שלה. היה ביניכם קשר מופלא בהדדיות שלו, בכבוד שרחשתם האחד לשני, באהבה, בדאגה.  אגב, זו הזדמנות להביע את אינסוף ההערכה שיש לכולנו כלפי סבתא – שתאריך ימים בבריאות– על ההתמסרות הטוטאלית אליך סבא, על הדאגה העמוקה והעשייה הבלתי נתפסת מתוך כבוד ואהבה גם כשזה היה לא פשוט וכמעט בלתי אפשרי.

כמה אהבת את כל הסובבים אותך, מן הקרובים עד לרחוקים והאקראיים. . לא קרה שלא החמאת לאימא על האוכל  "בנדיצ'ס מאנס" או על הטרחה, ותמיד הדגשת שאתה לא מפזר קומפלימנטים, אתה רק מדווח על המציאות. כמה ידעת להעריך את אבא ואת מה שהוא עושה, וכמה ידעת להודות ולהחמיא לנו, על דברים שראית.

לפני מספר חודשים, כשהגיעה העוזרת הברזילאית לנקות את הבית, החמאת לה, בספרדית כמובן, שהיא עושה זאת מעולה ואפילו אמרת ברצינות שתדאג לה לשידוך… וזו לא הייתה בדיחה – כזה היית, אכפתי, מרגיש וער לצרכי הזולת אפילו כעת, בשבועיים האחרונים כשכבר התייסרת מאד, היית מנשק את ידיו של ביתיה, העובד הזר, כאשר היה עוזר לך, ודאגת להגיד לנחמה באנגלית, כדי שגם הוא יבין שהוא "גוּד בוֹי"

לעומת זאת, כשהיינו באים להודות לך על משהו שנתת או עשית, היית מחייך בצניעות, בתמימות נבוכה ורק אומר: יופי, מותק, יופי. ומיד חוזר אל הספר או אל הכן והמכחול.

תשעים ושבע שנותיו של סבא פרושות על גבי צמתים חשובים והרי גורל לעולם בכלל ולעם היהודי בפרט. הוא נולד כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה וחי בזמן השואה הארורה והתקומה שלאחריה, שהיו בה הקמת מדינה לעם היהודי, מלחמות וקשיים, שינויי תפיסה והנהגה והרבה אי בהירות בנוגע לצורת החיים המתוקנת שאותה יש לחיות.

תקופה זו התאפיינה במיוחד בריחוק ממסורת ישראל ובנתק חד, קורע בין הדורות. משמחת היא הידיעה שאחרי ככלות הכל, בשנותיו האחרונות, התוודע סבא לאבסורד שבנתק הזה, לפספוס שבריחוק הזה, לעצמה ולאמת שיש ביהדות.

וכעת, בבואו לפגוש את סבותיו – הרבנים המפורסמים מגירונדי ורבני האימפריה העותומאנית,

שפתם אינה זרה לו, ערכיהם המקודשים – קדושים גם בעיניו.

עם ישראל לדורותיו צמח כששלושה עשר עקרי אמונה שגורים על פיו. האחרון שבהם, איתו אפרד ממך כעת, הוא:  "אני מאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים, בעת שיעלה הרצון מאת הבורא יתברך". הפרידה כעת היא זמנית, כשאני מאמינה באמונה שלימה –שעוד נשוב וניפגש בעת שיעלה הרצון.

ולבינתיים סבא אהוב ויקר –  תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

HTML Snippets Powered By : XYZScripts.com