המערב מוכר לי חיים קלים
התורה מבקשת חיים של משמעות
המערב מבקש להצטלם יפה
התורה מחנכת:
הצנע לכת
המערב מכור להצלחה
התורה מכוונת לחיים ולברכה
המערב מתייאש
התורה מאמינה בנס
המערב מקצר, קופץ ישר ליעד,
התורה רואה בדרך את המטרה.
כמי שחיה בעולם מערבי
עם הנחות יסוד מערביות
ועם זאת,
מבקשת לקחת את חלקי בתורה
(אבסורד כשלעצמו)
אני מבלבלת
בין רומנטיקה
לנאמנות
בין נעים
לטוב
בין מקובל
לנכון.
אני מנסה להשתמש בכלי המערב המגושמים,
הגסים,
חסרי המעוף
בשביל ליחצן מושגים של נצח,
של רוח
איזה פרדוקס
הכוונות שלי
ההתגברות שלי
האמת והאמונה –
מנסים ליפות את עצמם,
למצוא חן בעיני המערב הנבוב
שלא מכיר את העונג
שבהקשבה
שבמנוחה.
שבשמיטה ובשביתה
זה מגוחך,
לאפר פנימיות עמוקה,
להשטיח אותה עד אימה,
לבקש ממנה לצאת קצת החוצה
בשביל למצוא חן
בעיני המערב השואף
לנפח
להוסיף
לרכוש עוד,
בעיני המערב החיצוני כל כך
שלא טעם מעולם את טעמה המתוק
של ההסתפקות,
של הפשטות.
אני מנסה להתאים את התורה האינסופית
למיטת סדום צרה
של דעת קצרה
המכוונת
רק למה שפוטוגני ומוכר.
פספוס.
וברגעים קטנים של אור
מחלחלת ההבנה
שיש פה מאבק
בין תרבות מערבית – יונית
המוארת באורות צבעוניים אך חשוכה כל-כך,
לבין תרבות יהודית עתיקה
המאירה פנימה באור מוסיף והולך.
והמאבק הוא מאבק איתנים
על עצם תפיסת החיים
והמוות
והנצח
ולכן
אין שלום
וגם לא יהיה.
הן ידענו,
מי שמאמין בתשובות ורוצה רק אינסטנט
לא יבין את העומק שבעצם השאלה.